הומור יהודי והומור ישראלי

חקר ההומור הנו תחום מדעי מתפתח, אשר משלב בין תחומים שונים כדי לעמוד על טיבו של אופן השימוש האנושי בהומור, תכניו והשפעותיו.

התבוננות בשימושי ההומור מן ההיבט הסוציולוגי-אנתרופולוגי יכול להעשיר במידה רבה את הבנתנו לגבי תפקיד ההומור בחברה הישראלית, והאופן שבו הוא משקף את התרבות הישראלית. הגישה האנתרופולוגית משתמשת במחקר איכותני כדי להעניק רובדי משמעות לתופעות, ושואפת להסביר אותן בהקשר של התרבות בה נוצרו. גישה זו אינה מסתפקת בשרטוט קיומה של תופעה ובכימותה (נניח על ידי ספירת מספר הבדיחות הנוגעות לכל נושא וחלוקתן לקטגוריות) אלא מוסיפה את נקודת המבט של אנשי אותה תרבות ככלי להבנת התופעה נחקרת.

ההומור מציג השקפה חלופית האומרת: "מעמדה זו, ניתן לראות בתופעה זו משעשעת". מסיבה זו היא נתפסת כפחות מאיימת מביקורת ישירה. עם זאת להומור יש עדיין פוטנציאל לערער את יסודות ההסכמה החברתית. מרי דוגלאס (1975) רואה בהומור מכניזם בעל פוטנציאל חתרני, אשר מתגרה במוסכמות על ידי קידום תפיסת עולם הפוכה לזו המקובלת. מסיבה ההומור נשען על התרבות, ומקיים עמה יחסים הדוקים. כפי שכותב כנענה (1990): "הומור אינו חופשי מתרבות או ממצב. הוא מהווה חלק מתרבות ומושפע בצורה ניכרת מהמיקום, המצב, הפרטים והשפה שבמסגרתם הוא מתרחש". (עמוד  (232

שכנר (1987) רואה בהומור מעין אינדקס לתרבות. לדעתו הומור מאפשר להתבונן אל תוך התת מודע הקולקטיבי של הקבוצה. במסגרת הקומי כל היבטי התרבות מתומצתים ומודגשים, ומושגי התרבות הבסיסיים מוצגים לראווה עבור המתבונן. הקומדיה מסתמכת על ערכי התרבות, האיסורים שלה, המקצבים שלה, הפחדים שלה והמנהגים שלה. הקומיקאי משתמש בהיבטי תרבות בסיסיים אלה, באותה רוח בה האנתרופולוג מגלה את צפונותיה של תרבות זרה (עמ' 142-143).

גולדברג מציין שלא היה מקובל בעבר לחקור יהודים מתוך ראייה אנתרופולוגית, אך דווקא ההומור היהודי היווה השראה למספר רב של מחקרים, שחלקם עשו בשימוש בהומור היהודי כדי ללמוד על תנאי חייהם והנושאים המעסיקים את היהודים החיים בגולה. למשל ברברה קירשנבלט גימבלט (1972) ביצעה עבודת שדה בקרב מהגרים יהודים בטורונטו ואספה סיפורים ובדיחות מהווי החיים היהודיים. באמצעות ניתוח הסיפורים והבדיחות היא מיפתה את המאפיינים של חיי היום יום בקהילה. מתוך הסיפורים ניתן ללמוד רבות על הקשיים של ההגירה, קיום חיים יהודיים בקרב נוצרים, והווי של הקהילה היהודית.

בצורה דומה בכוונתי לבדוק במסגרת עבודה זו את הגלגול המודרני של ההומור היהודי ולבדוק האם היהודים בישראל הם עדיין בעלי אותו חוש הומור ייחודי אשר אפיין את היהודים בגולה. האם הומור ישראלי ממשיך לעסוק בהיבטים של זהות יהודית וקשור לשילובם של מנהגי הדת היהודים בחיי היום יום.

 

כאשר החלטתי לעבוד על הגלגול של הומור יהודי לקונטקסט הישראלי עלתה קודם כל השאלה באיזה תכנים להתמקד. האם להתמקד בבדיחות שעוסקות בישראלים, ואם כך כיצד להגביל את ההגדרה של ישראלים? החלטתי להתמקד בבדיחות על ישראלים יהודיים, אך האם ניתן להגביל את ההגדרה רק לבדיחות שנוגעות בנושא היהדות, או שעלי להתבונן בבדיחות שעוסקות בישראלי באופן כללי, בחיי היום יום ובעניינים שקשורים לדת, כפי שההומור היהודי המסורתי עסק בכל ההיבטים של חיי היהודים בגולה, חיי היום יום וגם הדת. כיוון שההומור הנו דבר דינאמי, החלטתי לבחור זירה שבה אנשים מספרים בדיחות זה לזה, ולנתח את ההומור הישראלי (המסופר על ידי ישראלים ואל ישראלים) כפי שהוא עולה מן השדה. בצורה כזו, הוא משקף לדעתי בצורה הטובה ביותר את השימוש שישראלים עושים בהומור בחיי היום יום.

מרי דוגלאס מתייחסת לקשיים המתודולוגיים העולים בעת הניסיון האנתרופולוגי לחקור הומור. מתי אנתרופולוג יודע שנחקר התבדח? האם רק לפי צחוק שהתעורר אצל השומעים? ואם זה כך מה על החוקר לעשות לגבי מקרים שבו הומור אינו מעורר צחוק רם? האם ניתן למצוא תבניות קבועות של הומור בחברה הנחקרת? וכיצד אלה יזוהו? (עמ' 92) אם ההומור תלוי תרבות, כפי שנאמר לעיל, האם מה שמצחיק את בני החברה הנחקרת יכול להיות מובן כקומי על ידי החוקר או החברה ממנה הוא בא? וכיצד ניתן להסביר זאת באתנוגרפיה?

כמו כן נשאל בעת ניתוח הומור האם ניתן לנתח הומור בניתוח שאינו תלוי תרבות? מן הסתם בעת הניתוח החוקר כופה על המידע משמעויות שנוצרו בתרבות שממנו הוא בא, שאינן בהכרח רלוונטיות לתרבות הנחקרת. במקרה שלפנינו בעיה זו אינה עולה כיוון שאני מבצעת מחקר בחברה אליה אני משתייכת. מבחינה זו אני "אנתרופולוגית ילידית" (שוקד, 1998). היתרונות של אנתרופולוג יליד הנן שהוא מכיר את הרקע התרבותי. הכניסה לשדה קלה יותר עבורו כיוון שהוא מכיר את כללי התרבות ומשתלב ביתר קלות מחוקר זר. מצד שני, נדרשת מידה מסוימת של ריחוק בעת ניתוח התופעה, כיוון שחוקר ילידי נוטה לראות את החברה שלו כנורמטיבית, ועליו להתרחק מעט ולשאול שאלות לגבי תופעות חברתיות ולא לקבל אותן כמובנות מאליהן.

הבדיחות במחקר זה נאספו בשתי צורות. הראשונה היא תצפית משתתפת בשיחות בין קבוצות של ישראלים, חברים וקרובי משפחה בערבי שישי. במפגשים אלו המשתתפים תוך כדי שיחה מספרים בדיחות וסיפורים. את הבדיחות שסופרו תיעדתי ורשמתי מאוחר יותר (בסיום המפגש). במהלך המפגשים אדם אחד בדרך כלל יזם סיפור או בדיחה ששמע לאחרונה או שעלתה מתוך השיחה, בדיחה בעלת קרוב לנושא השיחה, משם לאחר שהבדיחה הראשונה הופיעה, נוספו בדיחות אחרות בשרשרת שנבנתה על סמך אסוציאציה, עד שנגמרו לכולם הבדיחות. בנוסף שוחחתי עם כמה מהמשתתפים ושאלתי לדעתם, מה מאפיין הומור ישראלי, והומור יהודי, וכיצד הם מבדילים ביניהם.

 

ג. הרקע התיאורטי - הומור יהודי

חקר ההומור בישראל מהווה המשך טבעי ומתבקש למחקרים הרבים שנעשו בנושא הומור יהודי – צורת ביטוי ייחודית שבה השתמשו יהודים מאז ומעולם כדי להתמודד עם קשיי החיים. המושג "הומור יהודי" נובע מהמשגת ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של סבל דחייה וייאוש (1986, (Nilsen. אחת הצורות המאפיינות את ההומור היהודי הוא ההומור העצמי. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים לזולת ולחולשותיו, ההומור העצמי מפנה את חיציו לעבר הבדחן עצמו. ניתן להתייחס להומור כזה כאל מנגנון הגנה (זיו, 1986). זיו מגדיר הומור יהודי כ"הומור שנוצר על ידי יהודים, המיועד בעיקר ליהודים ומשקף היבטים מיוחדים של החיים היהודיים".

לדעת אילבירט (1987, Eilbirt) יש שלוש דרישות בסיסיות החייבות להופיע, כל אחת לחוד או בצירוף כל שהוא, כדי שנוכל להתייחס לבדיחה כאל בדיחה יהודית:

1.      על הבדיחה לנבוע מהמצב של חיי היהודים או מהניסיון של העם היהודי. לדוגמא:

 

 

2.      הבדיחה יכולה לשקף אופי אמיתי או אופי כביכול אמיתי, או סטריאוטיפ הנוגע ליהודים.

למשל, הבדיחה הבאה כורכת את המצב היהודי כמיעוט נרדף, עם אהבתו לחגוג ולאכול.

 

 

3. לפי אילבירט ההומור בסיפור תלוי בשימוש בביטויים בשפה המדוברת עם התייחסות ניכרת לאידיש. ההתייחסות לאידיש בכללים של אילבירט נובעת מן העובדה שמרבית ההומור שנותח מקורו בתרבות אשכנז. ניתן באותה מידה לומר שהומור יהודי כולל ביטויים בשפה המדוברת שבה השתמשו היהודים, וזאת בהתאם לארץ המוצא.

כריסטי דיוויס (1986) מציין שברחבי אירופה וצפון אמריקה מרבים היהודים להופיע בבדיחות יותר מבני כל קבוצה אתנית אחרת. בבדיחות היהודים מופיעים במסגרת שלוש תמות מרכזיות:

1.      בדיחות יהודיות המבוססות על ניסיונו החברתי המגוון ועל מגעיו התרבותיים של העם היהודי ומורשת רוחנית המחשיבה את היכולת של היהודים לעשות שימוש מתוחכם במילים ומושגים. בדיחות מעין אלה מושרשות במסורת התרבותית, במעמד החברתי ובאורחות החשיבה של היהודים ואינה ניתנות להעברה ולשינוי. 

2.      בדיחות אנטישמיות המאירות את היהודי באור שלילי וסטריאוטיפי, ששימשו לחיזוק הדעות האנטישמיות שהתקיימו נגד יהודים.

3.      בדיחות כלליות המשתמשות בסטריאוטיפ מנהגי-טכסי (במקום הסטריאוטיפ האתני העוין) של היהודי, אך מדובר בבדיחות אשר ניתן להמירן בקלות ולהציב במקום היהודי בן עם אחר, כגון אנגלי או סקוטי, ללא אבדן משמעות הבדיחה. בדיחות אלו לא נוצרו על סמך מאפיין יהודי ייחודי, אלא מתייחסות להיבט סטריאוטיפי כללי, כגון טיפשות או ערמומיות.

לפי אוזובל (Ausubel, 1948) היהודים קיבלו את מזגם מהמפגש עם המציאות המרה.הם תמיד הרגישו שעליהם לחזק את רוחם בנשק הצחוק נגד העולם. למרות תנאי חייהם הקשים יהודים המשיכו לצחוק, אך על צחוקם היה להיות משהו יותר משמחה שטותית, או בידור. זה היה צריך להיות אישור ותשובה מוחלטת לאכזריות העולם. כך בתוך ההומור היהודי יש סוג מיוחד של שנינה המשמשת לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כמתקנת, כסוכן מרכך העוזר להוציא את הצער מהטרגדיה.

במחקר זה הכוונה היא להתבונן בהומור הנוצר על ידי היהודים בארץ והמתייחס להיבטי חייהם והשימושים שהם עושים בהומור במפגש חברתי. כיוון שההומור היהודי כולל היבט של ביקורת על העם היהודי, נשאלת השאלה האם ההומור הישראלי ממשיך במגמה זו? כיוון שתרבות הנה בעלת השפעה משמעותית על מהות ההומור (דוגלאס, 1975) ואנו יודעים שהחיים בישראל שונים מאוד מהחיים שיהודים ניהלו בגלות, סביר גם להניח שחלו שינויים גם בהבעת ההומור. במחקר זה אבחן כיצד השתנה המבט ההומוריסטי היהודי על החיים בהשפעת המעבר מחיים תחת שלטון זר (בארצות והגולה ותחת המנדט הבריטי) לשלטון עצמי. האם הישראלים המשתמשים בהומור ממשיכים לבקר את החברה הישראלית באותה חריפות בו ביקרו יהודים את עצמם כעם בעבר? מה אם כן מאפיין את ההומור הישראלי?

כדי להבחין בין הומור ישראלי לעומת הומור יהודי כללי יש צורך לשאול:

* מה מאפיין את ההומור בישראל?

* באילו נושאים עוסק הומור בישראל?  

* כיצד משקף ההומור את התרבות הישראלית?

* האם הומור ישראלי דומה או שונה מן ההומור היהודי המסורתי?

בישראל פועלים מספר חוקרים קטן העוסק בהומור, בעיקר מן ההיבט הפסיכולוגי (עם אלו נמנים אבנר זיו, עופרה נבו, וחיה אוסטרובר). דוגמא למחקר על הומור ישראלי מן ההיבט האנתרופולוגי הוא המחקר שעשה אליוט אורינג (1981) פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה UCLA. אורינג חקר את הצ'יזבטים של הפלמ"ח, כדוגמא לסגנון הומור ישראלי ייחודי. המחקר של אורינג התבסס על תשעה חודשים של עבודת שדה בישראל שכללה שיחות עם אינפורמנטים אשר הכירו את הווי הפלמ"ח. יש לציין שעבודת השדה שבוצעה בשנים 1969-1970 התייחסה לתקופה של לפני קום המדינה ודרשה מן הנחקרים התבוננות לאחור לחוויות וזיכרונות של אירועים שהתרחשו כ-20 שנים קודם לכן. הממצאים שלו אפיינו את התקופה שבה נוצרו הסיפורים של הפלמ"ח, התקופה שלפני קום המדינה. אורינג מצא שהצ'יזבטים שימשו כדי לאפיין את דמות הצבר, ובעיקר הפלמחניק, כעלית של היישוב, יליד ישראל שהוא מצד אחד גס, כנה וישיר, ועם זאת בעל פנימיות עדינה. בכך ההומור הפלמ"חניקי משקף את הדואליות של הזהות היהודית הישראלית החדשה.

למרות שההומור בהגדרתו נתפס כיצירה מבדחת שאין לקחת ברצינות, הומור משמש פעמים רבות כלי להשמעת ביקורת ודעה על תופעה, אשר המחבר אינו מעוניין או אינו יכול להציגה כטיעון רציני (לביא,1990). יש הסוברים כי דעה המובעת באמצעות הומור יכולה לשמש ככלי ביקורתי רב עוצמה. כך ניתן לראות מניסיון העבר כי שלטונות תופסים לעיתים תכופות את ההומוריסטים כאיום ואף אינם מהססים להענישם. כך לדוגמא, נאסר ונכלא הקריקטוריסט הצרפתי Honor Daumier (1808-1878), צייר שהטריד את הממסד בציוריו הביקורתיים (גרדוש, 1986, עמ' 182). במלחמת העולם הראשונה הוצנחו קריקטורות צרפתיות מעל אדמות גרמניה על ידי בעלות הברית ככלי תעמולה (הכט, 1918) וברומניה בעת שלטון צ'אוצסקו השתמשו אנשי הסקוריטטה (שירות המודיעין הפנימי) בבדיחות ככלי לאיתור מתנגדי השלטון (פופה, 2003). בדיחות פוליטיות המסופרות בזירה הפרטית אפשרו לתושבים ללעוג לשלטון ולבקרו גם כשביקורת זו הייתה אסורה בזירה הציבורית. במדינות בהן מופעל לחץ על התושבים מצד השלטון הבדיחה הפוליטית פורחת, ועם שינוי שיטת השלטון מספר בדיחות אלו מצטמצם אופן ניכר (פופה, 2003).

במדינת ישראל אשר מאז הקמתה הבטיחה חופש דיבור וביטוי אומנותי הקושי העיקרי בסאטירה ישראלית היא דווקא היעדר הלחץ הממסדי. לפי לפיד (1978): "הקושי הגדול ביותר של סאטירה בישראל הוא היעדר לחץ...במדינה שבה הממסד מסנף אל עצמו את מקטרגיו, במדינה שבה הסיכון הגדול ביותר לסאטירה היא לקבל את 'פרס ישראל' - חסר גורם המדרבן סאטירה לוחמת". (עמ' 54). עם זאת לא ניתן לומר שהומור ביקורתי אינו קיים בישראל. ניתן לראות הומוריסטים פוליטיים ישראלים כבר מקום המדינה, ויש כאלה שפעלו בה כבר מתקופת היישוב. כך לדוגמא ניתן לראות את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" שהחל לפעול בשנת 1927, אשר הפנה מבט עוקצני וביקורתי לחיי היישוב. אלכסנדר (1986) רואה בסאטירה הפוליטית הישראלית: "בבואה בראי עקום, פעמים מבדחת ופעמים עולבת, אך תמיד מוטרדת וכואבת, המלווה בדאגה את החלום הציוני ואת שברו" (עמ' 141).

התיאטרון לא היה המקום היחיד בו הופיעו מבעים הומוריסטיים שעסקו במתרחש בזירה המקומית. קריקטורות פוליטיות החלו להופיע בעיתונות הארץ ישראלית כבר בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לפי גרדוש (1986) הייתה לטבעם של האישים בבולטים בזירה המדינית השפעה ניכרת על העשייה הסאטירית: "שיחק המזל לקריקטורה הישראלית והיא זכתה בשלבי התפתחותה המכריעים לאישיות "ציורית" מיוחדת במינה. היה זה דוד בן-גוריון. בלוריתו המפורסמת, מבנה ראשו וגופו אפשרו זיהוי ויזואלי מיידי. תפקודו הנמרץ שהיה לעיתים שנוי במחלוקת היה מקור בלתי נדלה לפרשנות מרתקת. דמותו העסיקה את הקריקטוריסטים במשך שנים". (עמ' 184)

הקריקטורות בישראל, אשר החלו להופיע בעיתוני סוף השבוע של העיתונים היומיים קיבלו מקום של כבוד לצד טורי הדעות ומופיעים כיום בכל העיתונים היומיים. גם הטלוויזיה הישראלית משחקת מאז הקמתה תפקיד משמעותי כזירה להפצת מסרים באמצעות הומור. בשנים האחרונות ניתן ביטוי גם לאתרי הומור באינטרנט ולהעברת בדיחות בדואר אלקטרוני. הזירה האחרונה, אך החשובה, בה מופיע הומור היא כמובן הספירה הפרטית, בה אנשים מספרים בדיחות זה לזה, ללא תיעוד וללא הגבלה.

 

את הבדיחות שאספתי ניתן לחלק למספר קטגוריות, לפי הנושא העיקרי שבו עוסקת הבדיחה. השתמשתי בניתוח של דיוויס (1986) כדי לראות האם בדיחות ישראליות ממשיכות את התבנית המוכרת של בדיחות יהודיות. למרבה הפלא ניתן לראות הפרדה בין השימוש במושג ישראלי, והשימוש במושג יהודי בבדיחות. את הבדיחות שמצאתי חילקתי לקטגוריות:

1.      הישראלי החכם, המתחכם לבן עם אחרת ומסדר אותו. + הומור תוקפני נגד ערבים.

2.      הישראלי הטיפש, בדרך כלל מופיע בדמות "הערס" – דמות של אדם עממי וחסר תרבות או השכלה.

3.      בדיחות עדתיות המתארות בן עדה יהודית ישראלית מסוימת באור סטריאוטיפי.

4.      הישראלי הטיפוסי – אלו בדיחות המתייחסות להיבטים של נורמות התנהגות בישראל ושל ישראלים.

5.      היהודי –     א. בדיחות על חרדים ודתיים.

ב. בדיחות בהן "היהודי" מופיע מול בן דת אחרת, מוסלמי או נוצרי.

 

ההומור החסר:

*      בדיחות מן ההומור היהודי – מדובר בבדיחות ישנות או "מיובאות" המתייחסות לחיים בגולה, במקומות בהם יהודים חיים בסמיכות לנוצרים.

*      הומור דתי – המשלב אלמנטים מחיי הדת או מחיי יהודים דתיים החיים בישראל.

 

בבואי לנתח בדיחות על יהודים ישראלים לא ציפיתי למצוא את סוג הבדיחות שדיוויס (1986) הגדיר "בדיחות אנטישמיות", כיוון שבדיחה שמספר יהודי על יהודים או ישראלים אחרים יכולה להיחשב כביקורת, אך בדרך כלל אינה נובעת מאותן מקורות של איבה כלפי יהודים מהן נובעת בדיחה אנטישמית ואינה כה קיצונית בתפיסה השלילית.

לעומת זאת ניתן לראות בדיחות ישראליות שניתן לכנותן אנטישמיות או גזעניות כלפי ערבים או פלשתינאים. במחקר של עופרה נבו (1986) הסתבר שסטודנטים יהודים בישראל מספרים יותר בדיחות כנגד ערבים, מאשר כנגד עמם. כמו כן המחקר גילה שתלמידים יהודים חשבו שבדיחות שבהן הקרבן של הבדיחה הוא ערבי מצחיקות יותר מבדיחות שבהן הקרבן הוא יהודי. לדוגמא:

 

*********************************************************************************

*********************************************************************************

*********************************************************************************

בדיחות כאלו ניתן להסביר כנובעות ממצב הקונפליקט השורר בין ישראלים ופלשתינאים, ובהרחבה על גישה ישראלית כלפי כלל העולם הערבי.

סוג נוסף של בדיחות מופיע גם כשהישראלי החכם מוצב כהנגדה לערבי/פלשתינאי הטיפש. היבט זה מהווה המשך ישיר להומור היהודי המסורתי. דיוויס (1986)מציין שבהומור יהודי אחד המאפיינים הבולטים ביותר בכל סוגי הבדיחות הנו ייחוס פקחות ליהודים, כחלק מן הדימוי העצמי הסטריאוטיפי. למשל:

 

 

ניתן לראות כאן כמה דוגמאות של בדיחות על הישראלי החכם, המתחכם לבן עם אחרת ומסדר אותו. הישראלי החכם מופיע פעמים רבות בהשוואה דווקא ליריב הפלשתינאי:

 

ניתן לראות שהבדיחות האלה משמשות כלי ליצירת לכידות קבוצתית של הישראלים המספרים, על ידי הצבת בן עם אחר כיריב. על ידי הצגת הפלשתינאים כטיפשים ואת הישראלים כחכמים, המספר הישראלי ושומעיו מאששים את התחושה שהם הצודקים במאבק, ומלכדים את הקבוצה על ידי צחוק על האחר והזר. לעומת הבדיחות מן הסוג הזה שבו ישראלי יוצא כשידו על העליונה קיימים בדיחות אחרות שבהן רואים דמות ישראלית דווקא באופן שלילי.

הישראלי הטיפש, בדרך כלל מופיע בדמות "הערס" – דמות של אדם עממי וחסר תרבות או השכלה. מה שמשמש להרחיק את הדמות מהמספר. בדיחות אלה בדרך כלל אינן נטועות בהוויה הישראלית וניתנות בקלות להמרה לבני עם אחר, ללא אבדן המשמעות.

להלן מספר דוגמאות:

 

הסוג המעניין ביותר מבחינה אנתרופולוגית הם לדעתי הבדיחות המתייחסות אל הדמות של הישראלי הטיפוסי – אלו בדיחות המתייחסות להיבטים של נורמות התנהגות בישראל ושל ישראלים. בדיחות אלו דורשות הכרה של המציאות הישראלית והנורמות המקובלות בה. ניתן להתייחס לבדיחות שלילות על ישראלים שמספרים ישראלים בדומה לשיחות "קיטורים" אותן מתארת תמר כתריאל. הקיטורים או במקרה שלנו הבדיחות, שמשקפות ביקורת על ישראלים או יהודים, יכולים לזרום בחופשיות כל עוד במסגרת המפגש אין זרים. אותם חילופי דברים אשר יישמעו כקיטורים, או בדיחות, בתוך קבוצה של ישראלים יישמעו כהשמצה מרושעת בנוכחותם של זרים – לא ישראלים, תיירים או עולים חדשים. הסיבה לכך היא שהישראלים הפנימו נורמה של פרשנות, דרכה הם רואים קיטורים או בדיחות הרואים ישראלים באור שלילי כהומור של השתתפות בצער, בעיה שכל הישראלים מצד אחד סובלים ממנה ומצד שני ממשיכים את קיומה. (כתריאל, 1998, עמ' 490). ישנה השלמה עם "המצב" כשמצד אחד קיימת הרגשה שצריך לשנות את ההתנהגות, אך מצד שני הישראלים מרגישים בנוח עם התנהגות זו, אשר מוכרת להם ומקובלת עליהם, כאשר הם אלו הנוהגים כך.

 

בבדיחות למעלה הישראלים מופיעים כגסי רוח, חסרי סבלנות והבדיחה האחרונה מתייחסת ישירות לפחד הישראלי מ"להיות פראייר". הבדיחות הללו התקבלו בקרב השומעים בהנאה רבה וללא כל שמץ של כעס. הקרבה שלהם למציאות ברובד זה או אחר (למשל הבדיחה על חוסר הסובלנות בכביש, או חוסר הכרת מילות נימוס) הופכת אותם למצחיקים יותר בעיני הישראלים מבדיחות המרוחקות מהם.

היהודי. כאשר האדם במוקד הבדיחה מזוהה כ"יהודי" מדובר בדרך כלל באחד משני סוגים של בדיחות: בדיחות על יהודים דתיים/חרדים או בדיחות שבהם היהודי ניצב מול בן דת אחרת (מוסלמי או נוצרי). ייתכן שגישה זו נובעת מן התפיסה שהאדם במרכז הבדיחה הוא בדרך כלל יהודי ישראלי ולכן אין צורך לציין את דתו של נושא הבדיחה אלא אם כן מדובר באדם שעבורו החשיבות של הדת גדולה יותר מן החילוני הממוצע, היהודי הדתי או החרדי, או שהיהדות של נשוא הבדיחה עומדת כאן בהנגדה למשהו אחר.

בדיחות על חרדים. בדרך כלל כאשר הייתה התייחסות לבדיחות על יהודים, הם מדברים על יהודים דתיים – אלה בדיחות המתייחסות לחרדים או רבנים. גולדברג מציין את הבעייתיות במחקר על היהודים בניסיון להפריד את ההיבטים היום יומיים של החיים היהודיים מהיבטים של חיי הרוח. בעוד שבגולה ההחלטה על דרגת ההשתתפות בחיים היהודיים נתונה בידי האינדיבידואל, בישראל החקיקה והפוליטיקה ממסדת אירועי שמהווים חלק ממעגל החיים כגון מנהגי נישואין וקבורה, ומהווה מקור למחלוקת ביחס לשליטה על היהודים ומהות היהדות. (גולדברג, עמ' 57). ייתכן שזה המקור למתח הרב הקיים בין יהודים חילוניים לדתיים, אשר באה לביטוי ביחס לחרדים בהומור. הבדיחה הבאה מהווה ביקורת על הרבנות והממסד הדתי במסגרת תפקידו בחתונה.

 

*****************************************************************

הבדיחה הבאה מייחסת למצב הפוליטי הישראלי. המדינה מאופיינת על ידי העיתונים וקוראיהם, כשראשון מופיע העיתון החרדי "יתד נאמן"..

הבדיחות הבאות מתבדחת על חשבון ריבוי הילדים הנהוג אצל החרדים:

הבדיחות על הדתיים המסופרות בקרב קבוצה של ישראלים מסורתיים וחילוניים באוות בצורה של ריחוק. כבדיחה שמספרים על גורם אקזוטי וזר. במאמרה של תמר אלאור  מתוארת תפיסה של אשה חרדית כאילו החילוניים רואים בה מייצגת של הוויה אותנטית או נוסטלגית, אליה הם כמהים באיזה שהוא אופן להצטרף (אלאור, 1998, עמ' 364). בניגוד חריף לגישה זו הבדיחות המסופרות בערב המשפחתי על החרדים רואים בהם נציגים של ממסד מושחת, הרבנות הגובה כספים על ביצוע חתונות, כח מיעוט אלקטורלי  הכופה את רצונו על הרוב במסגרת הסכמי ממשל, וקבוצה המתרבה ללא הגבלה, בדרך כלל על חשבון משלם המיסים החילוני. במפגש עם החרדים תחושת מתיחות ותחושת זרות זו מתעצמת, כפי שאמרה לי אחת המרואיינות.

אפרת: "הייתי פעם בסיור בערב שישי במאה שערים. זה היה פשוט מפחיד להיות קבוצה קטנה של חילוניים מול כל הדוסים. לא נרגעתי עד שיצאנו משם. הייתי פעם בביקור ברמאללה. מבחינתי במאה שערים פחדתי יותר".

 

ההומור החסר...

במפגשי ערב שבת שנוכחתי בהם כמעט לא הופיעו בדיחות בעלות מרכיבים דתיים או בדיחות מאורח החיים הדתי. כיוון שרציתי לבדוק האם בדיחות כאלה קיימות, אך אינן מסופרות בזירה בה נכחתי. ערכתי חיפוש אחר הומור יהודי והומור ישראלי באינטרנט. מעניין לציין שתחת הומור ישראלי לא מצאתי אף בדיחה שהתייחסה לדת או אורח חיים דתי. תחת הכותרת הומור יהודי לעומת זאת מצאתי שני סוגים של בדיחות:

 

הומור דתי - בדיחות המתייחסות לאורח החיים היהודי/דתי. אלה כוללים בדיחות בעלות משמעות עבור הציבור הדתי, אך אינן מצחיקות או אפילו מובנות לרוב חילוניים עמם שוחחתי. למשל:

מילון חרדי למונחי המחשב Boot - יעלה ויבוא Bug - ארבה Compression - פעמיים כי טוב Debugger - חושן Diff - מה נשתנה Encoder - מיגדל בבל Firewall - כותל Header - בס"ד Illegal Format - מוקצה Log - דברי הימים Mouse - שרץ Packet - פקל`ה

ProtectionPlug - מזוזה Protection Violation - יהרג ובל יעבור Query - קושיה Server - כוהן Skip - פסח System Call - שמע ישראל Trace - יעקב Virus – ממזר

*****************************************************************

 

 

הסוג השני של הומור יהודי שהופיע ברשת כלל בבדיחותשניכר עליהן שהן ישנות או "מיובאות". הבדיחות הללו מתייחסות לחיים בגולה, במקומות בהם יהודים חיו בסמיכות לנוצרים. בכך הם חוזרים למקורות ההומור היהודים. בהרבה מקרים הרב היהודי ניצב מול כומר ומתחכם לו, מכך ניתן ללמוד שאלו בדיחות שיובאו לישראל ואינם מתייחסים בהכרח להוויה הישראלית, שבה יש מעט מאוד כמרים בחיי היום יום.

רוב הבדיחות המתייחסות לכמרים ולרבנים מציבים את היהודי החכם המתחכם לכומר הנוצרי, ומנצח אותו בעזרת שנינות. כך למשל:

 

בדיחות נוספות מדגישות את יחסי האיבה ששררו בין יהודים ונוצרים:

 

 

*****************************************************************

 

הסוג האחרון כלל בדיחות שאולי היו במקור בדיחות אנטישמיות, והן כוללות סטריאוטיפים על יהודים, כגון קמצנות/רדיפת בצע.

*****************************************************************

בעבודה זו בחנתי את הנושאים העולים מתוך ההומור הישראלי, כדי לנסות ולראות האם ההומור הישראלי ממשיך את המסורת של ההומור היהודי.

מן התצפיות שערכתי ראיתי את הדברים הבאים:

ההומור הישראלי אותו אספתי מתייחס לעיתים נדירות בביקורתיות כלפי ישראלים. בדרך כלל חיצי הלעג מכוונים אל בני דת אחרת (פלשתינאים/ערבים או נוצרים), בני עדה אחרת אשר המשתתפים במפגש אינם נמנים עמה, או כלפי דמות כללית אשר המשתתפים במפגש אינם חשים עמה הזדהות (הערס – דמות העמך הטיפש). בדרך זו הקבוצה בונה סולידאריות ותחושה של עליונות על עם אחר, עדה אחרת, או מורמים מן הדמות של "עמך". השומעים, המבינים את טעותו של הערס, מרגישים חכמים ובעלי ידע בסיסי שאותו לערס אין.

כאשר דנים בדמות של הישראלי הטיפוסי נראית ביקורתיות מסויימת. הישראלים נהנים מבדיחות שבהם הישראלי מוצג כגס רוח, יהיר וחסר סבלנות. ייתכן שדימוי עצמי זה מתיישב עם תחושת העליונות עליה דיברתי קודם, הישראלים אינם כפופים לאיש ולכן אינם חייבים בנימוסים או סבלנות כלפי הזולת. דימוי עצמי זה מתיישב עם דמות הצבר אותו תיאר אורינג, המחוספס ואינו רגיל בביטויי נימוסים. ההתייחסות לישראלים באופן זה מופיע במסגרת מוגנת, בקרב קבוצת חברים אשר להם מותר להעביר ביקורת על ישראלים אחרים, אך סביר להניח שלא הייתה משעשעת את הנוכחים אילו סיפר אותה זר על הישראלים והייתה נתפסת כעלבון.

 

ב. בדיחות יהודיות מבוססות על ניסיונו החברתי המגוון ועל מגעיו התרבותיים של העם היהודי ומורשת רוחנית המחשיבה את היכולת של היהודים לעשות שימוש מתוחכם במילים ומושגים. בדיחות מעין אלה מושרשות במסורת התרבותית, במעמד החברתי ובאורחות החשיבה של היהודים ואינה ניתנות להעברה ולשינוי. 

במפגשים החברתיים שבהם נכחתי הופיעו מעט מאוד בדיחות שכללו מאפיינים מחיי הישראלים. הבדיחות היו בדרך כלל בדיחות שהתמקדו בדמות אחת שהיא הנלעגת בסיפור, ולא במצבים יהודיים אופייניים. לעיתים קרובות סופרו בדיחות מן הסוג השלישי של דיוויס (1986), בדיחות ג'נריות, הניתנות להעברה מעם לעם, ואינן כוללות מרכיבים ייחודיים לישראלים או ליהודים. כמעט ולא נעשה שימוש במשחקי מילים או חידודי לשון. בניגוד להומור היהודי המסורתי בו היידיש שימש למגוון משחקים לשוניים, לא ראיתי שנעשה שימוש כזה בבדיחות בעברית.

ייתכן שהמיעוט בבדיחות הקשורות לאורח החיים היהודי נבע מכך שמדובר בקבוצה שהיא ברובה חילונית או מסורתית, וענייני הדת אינם מעסיקים אותם במיוחד. האנשים עמם שוחחתי התקשו לאפיין הומור ישראלי לעומת הומור יהודי. הם ידעו לומר שהומור יהודי הנו הומור שנוצר על ידי יהודים. רובם הסכימו שהומור ייחודי לישראל נוגע להתרחשויות בארץ, כגון מלחמות או פיגועים. בתשובה לשאלה ששאלתי אמרה אחת המשתתפות:

יעל: "הומור יהודי.. לדעתי היה פעם הרבה הומור שחור שסייע להתמודד עם זמנים קשים. אני חושבת שעכשיו הומור יהודי עוסק בבעיות שקיימות בעולם היהודי. אני חושבת שהומור ישראלי הוא בדרך כלל מאוד נמוך ולא מתוחכם. דווקא כשיש בעיות אני זוכרת שיש יותר בדיחות. אני זוכרת בתקופה של מלחמת המפרץ, שהיו אז המון בדיחות על סקאדים ועל המסכות. אנשים צחקו הרבה דווקא כשהמצב היה קשה".

הקושי להפריד בין הומור יהודי והומור ישראלי נובע לדעתי מעצם העובדה שהישראליות, באה לביטוי במגוון גדול של דרכים. בעבר היהודים שקובצו בקהילה יהודית סגורה היו בעלי מוסכמות חברתיות ברורות ועסקו לעיתים תכופות בנושא דת. בישראל לעומת זאת יש דרכים רבות לחוות את הישראליות, בדרגות שונות של קרבה לדת ובמגוון אורחות חיים. לפיכך קשה למצוא מאפיינים משותפים המקובלים על הכל, ונוצר טשטוש בין ישראליות ויהדות. המספרים במפגשים בהם נכחתי הניחו כמובן מאליו שהדמויות עליהן סיפרו הם יהודים, אך הם עסקו מעט מאוד בזהות היהודית, ולא ניכרה הבעייתיות אשר אפיינה את החיים היהודיים בבדיחות המסורתיות.

 

כדי לבדוק את ההומור הישראלי באופן יסודי יש צורך לבצע מחקר מקיף יותר, בקרב קהלים מעדות שונות וכן כדאי לבדוק בדיחות המסופרות אצל קהל דתי וחרדי. כמו כן, נמנעתי בכוונה מניתוח הומור המופיע בכלי התקשורת, שגם לו יש תפקיד בעיצוב התפיסה העצמית של הישראלים. 

* Eilbirt, H.(1987). Jewish Humor: The Logic of Jewish Humor. International Humor: World Humor and Irony Membership Serial Yearbook. (Whimsy VI, 178-180.

* Kanaana, Sharif (1995). ”Palestinian Humor during the Gulf War”. The Journal of Folklore Research. vol. 32/1: pp. 65-76.  

* Kirshenblatt-Gimblett, Barbara (1977). Traditional storytelling in the Toronto Jewish community: a study in performance and creativity in an immigrant culture.  Ann Arbor, Michigan. 

*  Nilsen A. (1986). We Should laugh so long?. School Library Journal, 33, 3 ,30-34.